כפי שציינתי קודם, למחשבה ולכוונה יש כוחות רבים, כשם שהדבר פועל על אחרים כך גם הדבר פועל על גופנו.

להיות מושפעים ולהשפיע, הוא פועל יוצא של שידור וקליטה אל ומתוך התת מודע שלנו, נניח לרגע שאנו מאמינים באופן מוחלט וללא סייג כי אנו לא ביצענו שום מעשה, בו מאשימים אותנו ואנו כרגע נבדקים במכונת הפוליגרף על מעשה שלא ביצענו המיוחס לנו, אנו נשדר לגופנו כי לא ביצענו את המעשה המיוחס לנו באופן כזה, שהמכשיר המתוכנן למדוד את מוליכות העור, את השינוי בדופק שלנו, את לחץ הדם ואת כל המרכיבים האחרים, יקבל את התוצאה שמפעיל המכשיר ידע כי האדם שלפניו לא משקר.

לעומת זאת, נניח שאנו לא ביצענו את המעשה המיוחס לנו, אך אנו חשים שאנו אשמים במה שקרה, על אף שלא ביצענו בפועל את המעשה, הרי שבמקרה כזה יקשה יותר על מפעיל המכשיר לקבל תוצאה חד משמעית כי לא ביצענו את המעשה, (מכאן גם ההסתייגות לקבל את מכשיר הפוליגרף כראיה בבתי משפט). כלומר, המחשבות שלנו, האמונות שלנו משפיעות באופן מיידי על הגוף שלנו. מכאן שאנו מושפעים כל העת מהמחשבות שלנו, ומהאמונות שלנו. אנו מושפעים כל העת מהסובב אותנו, מדיעות של אנשים שונים אותם אנו שומעים, מהפחדים שלנו, מהניסיון שלנו בין המודע ללא מודע, ובכלל מכל המתרחש סביבנו. אנו לא חיים בבועה שאינה חדירה, על כן הידע שלנו בדבר עובדות רבות משפיע עלינו, כגון נושא ההזדקנות, הפחד מפניו כאשר אנו מתבגרים, הפחד מהיציאה לפנסיה, העובדה שכאשר אדם יוצא לפנסיה מבחינתו במקרים רבים היא מעבר מאדם מבוגר לאדם זקן, לאדם שלחברה כבר אין בו צורך, יש החשים כי הם מהווים נטל על החברה, משפחה, סובבים אותם וכו'. המחשבות הללו הן מושפעות ומשפיעות על גופם, על תפקודם, על הרגשתם. פתאום הם בין לילה הפכו לזקנים. הם משדרים זאת בדבריהם "אני פנסיונר", "אני גמלאי", כלומר יצאתי ממעגל העבודה הפרודוקטיבי, כיום אני לא פרודוקטיבי. אני לא עושה כלום, אני מתקיים מקצבה אותה אני מקבל...

המחקר מלמד כי אנשים היוצאים לפנסיה, היוצאים ממעגל העבודה, חשים הערכה עצמית נמוכה, חיים במקרים רבים בתחושת דכדוך עד לכדי דיכאון. הם מתחילים לאבד את הזיכרון אט אט, מאחר וחשים כי אין להם עוד צורך בו. שהרי מבחינה נוירולוגית אין כל סיבה מדוע הזיכרון ירד עם היציאה לפנסיה, פשוט במקרים רבים גם הוא יוצא "לחופשה ארוכה ללא תשלום".

מאידך, אנשים היוצאים לפנסיה ואשר שמחים לצאת, משום תוכניות רבות שהכינו מבעוד מועד, המקבלים את היציאה לפנסיה בזרועות פתוחות, ירגישו כי הם נמצאים בירח דבש שני, יחושו מצוין, יחייכו, יחושו בגאווה על כך שהם סיימו ותרמו את חלקם לחברה במעגל העבודה, ועתה הם יוצאים בזכות לפנסיה, המגיעה להם על פי חוק. הם יחושו מצוין, לעיתים אף יחליטו לנצל את זמנם הפנוי ללימודים ולהעשרה רוחנית. הם יהיו הראשונים במסלולי הלימודים השונים שיחפצו, הזיכרון שלהם לא ייחלש כלל, נהפוך הוא, הוא אפילו יתעצם, משום הצורך שלהם בלזכור יותר פרטים חשובים ומעניינים לעומת התקופה הקודמת בה עבדו.

הם יקומו בבוקר מלאי מרץ, בתחושה של איזה כייף היום, איזה בוקר נפלא, גם אם הוא קצת סגרירי ומעונן. הם יחושו כיצד המרץ והנעורים הנפשיים חוזרים אליהם. פתאום הם יגלו שיש גם נשים או גברים מעניינים. הם לא יבינו כלל, כיצד יתכן שחברם לעבודה נמצא בדיכאון משום שיצא לפנסיה. הרי ליציאה לפנסיה הם כל כך חיכו...

כלומר, אם ניצור מודעות חיובית חדשה, הרי שהגוף יגיב בהתאם על ידי יצירה והתמרת אנרגיה שנשדר, לחומרים כימיים וביולוגים אותם הגוף מבין ולפיהן פועל.

כאשר גם השינוי הקל ביותר במודעות, גורם לייצור אנרגיה ולשינוי המידע עד כדי יצירת דפוסים חדשים.

קיום ההרגלים הישנים וההרסניים, מקורו לדעתי, בעיקר בשל מודעות מותנית. במודעות המותנית כוונתי היא לעובדה, כי מיום שהתחלנו להבין מה קורה סביבנו, אנו חשופים כל העת לסובב אותנו, אנו מושפעים מהאנשים סביבנו, מהפרסומות של מה טוב ומה רע, אנו שומעים ולומדים כי ההזדקנות היא דבר שבא תמיד עם הגיל, אנו לומדים כי עם הגיל באה הזקנה, עמה בא השכחה, הסניליות, חוסר יכולת לתפקד ומחלות נוספות ואחרות, אנו לומדים כי הגיל "עושה את שלו"... משום כך, מודעות מותנית היא מלה נרדפת לגסיסה איטית.

מצד שני, על ידי הגברת המודעות, הבאתה להתמקדות חדשה ופריצת הדפוסים הישנים, אפשר לשנות את ההזדקנות. דוגמה מבריקה לכך הביאו הפסיכולוגית אלן לאנגר ועמיתיה מהרו וארד, שהצליחו לשנות ביעילות את גילם הביולוגי של כמה גברים זקנים, על ידי שינוי במודעות שלהם. הנבדקים בניסוי, שנערך ב- 1979, כולם בני 75 או למעלה מזה ובמצב בריאות טוב, נתבקשו לצאת לשבוע של מנוחה במלון מחוץ לעיר. נאמר להם מלכתחילה, שיצטרכו לעבור סידרה של בדיקות גופניות ומנטאליות, אבל נוסף על כך הוטל עליהם איסור בלתי רגיל: הם לא הורשו להביא אתם עיתונים, כתבי עת, ספרים או תמונות של בני משפחה, שראו אור אחרי שנת 1959.

מטרת הבקשה המוזרה הזו נתבררה להם כשהגיעו- המלון נערך לשחזר את החיים כפי שהיו 20 שנה קודם לכן. במקום כתבי עת משנת 1979 היו על שולחנות הקריאה גיליונות של "לייף" ו"סאטרדי איבנינג פוסט" מ- 1959. המוסיקה היחידה שהושמעה היתה בת 20, ובהתאם, נתבקשו כל הגברים להתנהג כאילו השנה היא 1959. כל השיחות היו אמורות להתייחס לאירועים ולאנשים של אותה שנה. כל פרט באותו שבוע מחוץ לעיר כוון כך, שכל אדם ירגיש, ייראה, ידבר ויתנהג כאילו הוא בשנות ה- 50 לחייו.

במהלך השבוע הזה, ערכו לאנגר וצוותה מדידות של גילם הביולוגי של האנשים. הגרונטולוגים טרם הצליחו לקבוע אמות מידה מדויקות להגדרת הגיל הביולוגי, לכל נבדק הוכן פרופיל כללי שבו השתמשו באמות מידה של כוח פיסי, יציבה, תפישה, הכרה, זיכרון קצר טווח, סף שמיעה, ראייה וטעם.

הצוות מהרו וארד רצה לשנות את ההקשר, שבו ראו את עצמם אותם אנשים. הנחת הניסוי שלהם היתה, שראיית עצמך כזקן או צעיר משפיעה ישירות על תהליך ההזדקנות עצמו. כדי שהנבדקים יוכלו לחזור לשנת 1959, נתנו להם הבוחנים כרטיסי זיהוי נושאי תמונות מלפני 20 שנה, והקבוצה למדה לזהות זה את זה בעזרת התמונות ולא על פי ההופעה בהווה. הורו להם לדבר אך ורק בזמן הווה על 1959("מעניין אם הנשיא אייזנהאור ילך עם ניקסון לבחירות הבאות.") גם אל הנשים והילדים התייחסו כאילו הם צעירים יותר ב- 20 שנה. אף על פי שרוב הגברים פרשו כבר מעבודתם, הם דיברו על הקריירה שלהם כאילו היא עדיין נמשכת במלוא הקיטור.

תוצאות ההתחזות הזו היו מרשימות. בהשוואה לקבוצת ביקורת, שיצאה גם היא לנופש אבל המשיכה לחיות בעולם של 1979, אצל קבוצת ה"מתחזים" השתפרו הזיכרון וזריזות הידיים. הם היו פעילים ועצמאיים יותר בעניינים כמו הגשה עצמית של המזון בארוחות וניקוי החדרים, והתנהגו כבני 55 ולא כבני 75 (כמה מהם כבר היו תלויים בבני משפחה צעירים שביצעו משימות יומיומיות בשבילם).

השינוי המרשים ביותר היה קשור להיבטי הזקנה, שנחשבו בלתי הפיכים. שופטים בלתי תלויים, שנתבקשו לבדוק תמונות של הגברים לפני ואחרי הניסוי, גילו שפניהם נראו צעירות יותר בשלוש שנים בממוצע. מדידות של אורך האצבעות, שנוטות להתקצר עם הגיל, הצביעו על כך שאצבעותיהם התארכו. מפרקים קשוחים נעשו גמישים, היציבה נעשתה זקופה כמו בשנים הקודמות. כוח השרירים, כפי שנמדד בלחיצת יד, השתפר, וכמוהו השתפרו גם הראייה והשמיעה. גם אצל קבוצת הביקורת התגלו כמה שיפורים (לאנגר הסבירה שעקב הנסיעה והטיפול המיוחד, הרגישו גם הם צעירים יותר). אבל קבוצת הביקורת נפלה מקבוצת הניסוי בהרבה תחומים, כמו זריזות ידיים ואורך האצבעות. האינטליגנציה נחשבת לדבר קבוע אצל בוגרים, ובכל זאת אצל מחצית מקבוצת הניסוי נרשמה עלייה באינטליגנציה בחמשת הימים שבהם חזרו לשנת 1959, ואילו אצל רבע מחברי קבוצת הביקורת הצביעו התוצאות על ירידה במנת המשכל.

מחקרה של הפרופסור לאנגר היה ציון דרך שהוכיח כי אותם סימני הזדקנות, בלתי הפיכים כביכול, יכולים להשתנות באמצעות התערבות פסיכולוגית. היא ייחסה את ההצלחה הזו לשלשה גורמים: 1) האנשים נתבקשו להתנהג כאילו הם צעירים יותר. 2) הם טופלו כאילו הם אינטליגנטים ועצמאיים כאנשים צעירים (בניגוד לצורה שבה התייחסו אליהם בבית, בדרך כלל. לדוגמה, התייחסו לדעותיהם בכבוד והקשיבו להן.) 3) הם נתבקשו למלא הוראות מסובכות בעניין השגרה היומית שלהם.

מכיוון ששלושת הגורמים חופפים זה את זה, לא היתה לאנגר בטוחה בסופו של דבר איזה מהם הוא החשוב ביותר. היא שיערה שהיפוך דומה של תהליך ההזדקנות היה יכול לקרות אילו ניתן לנבדקים לבצע תפקיד מסובך, כמו למשל לחבר אופרה, מטלה שוורדי הציב לעצמו בשנות ה-70 המאוחרות לחייו.

הזמן הוא דבר אובייקטיבי, אבל הגוף מגיב, בעצם, על זמן סובייקטיבי, כפי שהוא נרשם בזיכרון וברגשות הפנימיים. לאנגר אפשרה לאנשים האלה להיות תיירים בזמן הפנימי. הם נסעו 20 שנה אחורה מבחינה פסיכולוגית, וגופם הלך אחריהם.

ניתן לראות זאת גם בחיי היומיום באופנים שונים, כאשר אנו מתלבשים ויוצאים לעבוד%D